את טל הכרתי לראשונה מהאגדות…

חזרנו לארץ  מארה"ב בסתיו 2000, ירושלמים שנוחתים בקריניצי, שכונה רמת גנית זרה,  עם שלושה ילדים בגילאי העשרה, שנשאבים מיידית  לצופי קריניצי. בקיץ 2001 גם אני נשאב לשבט הצופים – מצטרף למחנה הקיץ – כאבא בוגר צופי בית הכרם בירושלים שפעם ידע לכפות ולהקים מגדלים…אז אני מתוודע לראשונה ל"צ'ארלי" – פרס יוקרתי בהנהגת רמת גן שניתן למבנה הסנדות המקורי והמושלם ביותר שנבנה באותה השנה במחנה הקיץ. כך אני גם מתוודע לראשונה לאגדה ושמה "טל ברקאי" שהיה ראשון הזוכים ב"צ'ארלי" בשבט קריניצי הקטן, והביא לשבט גאווה גדולה.

מכאן ואילך – במהלך כמעט עשור של התייצבות נחושה במחנות הקיץ עם הילדים – אני מוצא את רוחו של טל מרחפת מעל כל כפיתה ומבנה…מתבוננת עלינו בעיניים קפדניות וביקורתיות – ושופטת אם אכן נזכה אי פעם לחזור על ההישג ההיסטורי…וזה אכן קורה, תחת הנהגתו של רון – אחיו של טל, כמרכז השבט – אנחנו חווים שוב את החוויה ושכרון הרוח מהזכייה, ולא פחות מכך, שיש דור המשך ראוי לטל בצופי קריניצי…

את רוחו של טל אני פוגש גם בשיבא – בדמותו של גדי שהופך מיד עם כניסתי לשיבא לחבר קרוב ושותף לדרך – קפדן, חד אבחנה, ישר כסרגל ונחוש לקדם את הלמידה והצמיחה של צוותי הרפואה מטעויות, את חקר הטעות האנושית ואת אומנות התחקור בעולם הרפואי. גדי גם מצטרף במרץ לפיתוח מערכי אימון מבוססי סימולציה רפואית כאמצעים לקידום המוכנות, המיומנות והמקצוענות ברפואה, ככלל, ובעולם חדר הלידה עתיר הסיכונים בפרט. השיח עם גדי לאור אירועים רפואיים חריגים ולעיתים טרגיים, המציפים תקלות ומגבלות אנוש, הוא שיח אמיץ, נוקב ויצירתי. עיקרו – חיפוש דרכים לתיקון, לאימון, למניעה, להתראה מבעוד מועד על BLACK OUT, על טעות שמתפתחת שניתנת עדיין לעצירה…לימים אני מבין עד כמה גדי וטל חולקים תכונות / ערכים / סטנדרטים / מאוויים.

ההבנה הזו מתחדדת כשאני פוגש את טל באופן אישי. באותה עת, כמדומני, טל הוא סמ"ט ב' בטייסת 160 בפלמחים. הוא מארח את גדי ואותי במפגש בטייסת שהאב ובנו יוזמים, המוקדש לדיון על תרבות הלמידה / ההכשרה / התחקור והצמיחה מטעות של שני העולמות – רפואה ותעופה. דומני שזו הייתה הפעם היחידה שפגשתי את טל.

טל פותח את הדיון, ואז נותן לגדי ולי את הבמה. מדבר בהמשך מעט ולאט, אבל חד ומזוקק. מאתגר. אני זוכר את הרושם שהותיר בי אז ומאז. עם השנים, ובפרט כלאחר לכתו של טל, נמהל הרושם הראשוני העוצמתי מהפגישה בטייסת ברשמים שעולים וצפים במפגש השנתי הזה, ליד קברו של טל – מפגש שאני משתדל לא להחמיץ מאז שטל נפרד מעולמנו…לא פעם אמרתי לגדי ונילי – שהם, יחד עם רון ודפנה, השכילו ומשכילים על פני כל השנים האלו ל"הפיק" אזכרות מעוררות השראה, שעוצמתן לא פוחתת לאורך השנים. אזכרות המביאות לידי ביטוי את אישיותו הנדירה של טל, וכמובן את עוצמת הגעגועים לטל של כל אלו שהכירו, אהבו והעריכו אותו.

בנוסף לאזכרות, אני לומד על טל מהדברים שנכתבו ופורסמו באתר הזיכרון שמתוחזק באותה הקפדנות ה"ברקאית" המוכרת. ולומד עליו גם משיחות עם חברים מחיל האוויר – מהדור שלי – שטסו עם טל או שהדריכו אותו בקורס, לרבות מפקד ביה"ס באותה העת – שפיץ – שהוא בן קורס שלי, שהתמודד עם טל בימים בהם הוא איתגר את חיל האוויר בנחישותו הבלתי מתפשרת לעבור ממגמת הקרב למגמת מסוקי הקרב. אוסף את פיסות המידע הזה לכדי תמונה של בחור צעיר ונדיר, מוכשר מאין כמוהו בכל אשר נוגעות ידיו, ונפשו, רגיש ומופנם, שלא חושף את מלוא רגשותיו ומצוקותיו, המשית על עצמו ביקורת נטולת פשרות, ונטולת סלחנות, ומתווה לעצמו דרך ונלחם עליה בכל מאודו ונפשו – ליטרלית. מודה שככל שהשנים חולפות, ונפשו הרגישה והנאבקת של טל צפה ועולה באזכרות ובכתובים ובסיפורים שצפים – אני חש בענווה עד כמה מוגבלת לעיתים יכולתנו להכיר את המתרחש בעומק נפש האדם. אני מבין שבדרכו טל התווה לנו דרך, הכוללת גם תמרורי אזהרה, למימוש עצמי, משמעותי וערכי, אך מאוזן ומיטיב עם עצמנו.