זיכרון שביעי: לפני המעבר המשותף לפתן היה מקום לאחד משנינו: או לטל או לי, לאחר שמפקד הבסיס ציין בפני כי הוא בחר בטל מפני שהבטיחו לו כבר לפני הרבה שנים וכי הוא מאמין שטל יותר מתאים לעבור בשלב הזה. לבסוף הוחלט כי שנינו נעבור בשלב הזה. אני זוכר שטל הגיע במיוחד לטיסת שלנו( סוג של כבוד לא?), לחץ לי את היד ואמר עכשיו אחרי שהחליטו ששנינו עוברים רק רציתי לוודא שאין משקעים ונתן את החצי חיוך שלו. זיכרון שמיני: ההסבה לפתן עמוסה בזיכרונות רבים, שרק עליהם אפשר לכתוב ספר... אני אנסה להתמקד בכמה שאצלי חרוטים היטב בזיכרון. טיסה ראשונה על פתן. שנינו יורדים מהטיסה והחיוך המטופש לא יורד מהפרצוף. התחושה ההדדית ששנינו פשוט אוהבים לטוס ואין כמו הסיפוק של כלי טיס חדש שפותח בפניך עולם טיסה חדש ומרגש. בעינינו זה היה לגלות איפה שהוא את חדוות הטיסה מחדש. אחד הדברים שהכי זכורים לי מטל שהוא תמיד היה מעט יותר יצירתי ומקורי לדברים שלכולם הייתה דרך טריוויאלית לבצע, למשל תחקור סרטי הטיסה אחד של השני. ברקאי היה זה שיזם את הרעיון, שנראה את כל הסרטים של כולם מההתחלה ועד הסוף. פתאום לא רק טסנו כל אחד את טיסתו , אלא למדנו המון מלראות כיצד מישהו אחר מאיתנו טס מעט "שונה" את אותה טיסה. אין לי ספק שזה קידם את כולנו משמעותית. עדיין הסבה לפתן, אני מגיע יום אחד מנוזל לטיסת וטל קופץ עלי עם חבילה של ויטמין C בגודל של כדורי טניס ואומר לי אתה לוקח עכשיו 4 כאלה!! מחר אתה חדש. אני מסתכל על הבחור הנחמד וחושב שהוא "מבולבל" ואז הוא אומר לי, שאבא שלו תמיד לוקח את זה ושהוא חי על ויטמינים (אותו אבא של ה 5 סיגריות ביום) ושאני לא אצטער. כמובן שלקחתי וכמובן שזה עבר לי וכמובן שעד היום יש לי לפחות 2 חבילות של ויטמין C בבית של 500 מ"ג. זיכרון תשיעי: אין ספור שיחות עם טל בדרך לתובלה, כשהיינו בדרך להסבה והוא היה אוסף אותי כל בוקר, שיחות על החיים ועל ההורים על אבא שהיה יכול להיות שדרן ,על אמא שהיא החברה הכי טובה שלו, על "ג'ול" על הטיסות וגם על עצמנו. אני חושב שאת טל למדתי להכיר הכי טוב בתקופה ההיא ולמעשה גיליתי המון דברים שלא ידעתי, כמו למשל שטל מאחורי התדמית הקשוחה, מאד רגיש ולא מעט פעמים לוקח דברים ללב בצורה קשה( לפעמים דברים שגם אני אמרתי...), יכולת נתינה טוטלית כמו שלא ראיתי אצל הרבה אנשים: באם זה ללכת לאירועי גף טכני ב 160 גם זמן רב לאחר שעזב ולדבר איתם לעיתים תכופות בטלפון, להתקשר לפקידות מבצעים, שלהן הוא היה יותר ממפקד ולהפיק בשבילהן אירועים מיוחדים ולהשתתף בימי ההולדת שלהן. לטל הייתה את היכולת להעניק תשומת לב לפרטים קטנים, שאצל רובנו פשוט לא קיימים. כל זאת מאחרי דמות שלרבים מאיתנו נראתה כקשוחה יותר ממה שהיא הייתה באמת. זיכרון עשירי: טל היה האדם הכי מחושב עלי אדמות. אני חושב שאין כמעט שום דבר בחיים שהוא עשה ללא מחשבה תחילה. אני זוכר כשטל השתחרר הוא הלך להיות בר מן מהסיבה הפשוטה, שהוא רצה לשפר את יחסי האנוש שלו. הוא אמר לי אני יודע שאני לא מספיק טוב בזה ואני רוצה לעבוד על זה. במחשבה לאחור זה מעורר אצלי המון הערכה היכולת להודות בחסרון ולא לקבל אותו כנתון קיים והשאיפה להיות מצוין בהכל גם בתחום הבינאישי, לא יכולה שלא לעורר סוג של התפעלות. כשאני יושב וכותב את כל הזיכרונות הללו ואני יודע שיש עוד עשרות זיכרונות שאני לא מעלה כאן ואני לא יכול לחשוב מדוע אני כותב את הכל בצורה כל כך מסודרת.זיכרון ראשון, זיכרון שני וכו'. האם זה בגלל שאני כל כך מסודר או שזה בגלל שטל היה כל כך מסודר... אני רוצה לכתוב עוד כל כך הרבה אבל זה פשוט נראה לי כסוג של תהליך אינסופי מה לרשום מה לא לרשום האם פיספסתי דברים חשובים? האם לספר על ריצות הבוקר המטורפות בכל מקום, על הבחורות שהוא סיפר לי בעבר, על טיסות משותפות על הפעם שהיינו בסימולטור פתן והוא נסע באוטו לפגשו את רון באמצע ארצות הברית, מה אתם דואגים הוא אמר אני אמצא אותו... אני מעריך שאת שאר הזכרונות אני אשמור לי ואחלוק הע"פ כפי שכולם עושים. אסיים בזיכרון האחרון, שהוא הפעם האחרונה שנתקלתי בו זה היה על חוף הים. הלכתי ברגל ליפו כשפתאום קבלתי מכה בראש, כאשר הסתובבתי ראיתי את טל מתרחק בריצה עם החצי חיוך המפורסם שלו ופשוט מתרחק לכיוון הנגדי.. לא תיארתי לי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו... טל, למדתי ממך המון לא מעט פעמים, הבנתי דברים רבים בדיעבד ולא תמיד יצא לי להודות לך. תודה על הכל.