מכתבים של טל

21/02/95

אמא ואבא!
שלום, מה שלומכם?
קודם כל, עכשיו ירדתי מטיסה ואני שמח שנשארה לי רק מחר עוד טיסה ואז הסתלבטות עד יום ראשון ואז אני בא הביתה(לצבא).
נמאס לי מהטיסות האלה ופשוט נמאס ואני לא סתם כותב את זה.
נמאס לי פשוט נמאס, נמאס, נמאס, נמאס, נמאס.
אני לא נהנה פה.
בהתחלה תפסתי את הדברים טוב ואז אני מאמין שמצבי היה בסדר, אבל אז הגיעו הטיסות הבאות והמצב הלך ונעשה יותר גרוע.
אין אף אחד בכל הגף שיודע את החומר יותר טוב ממני, אבל כנראה שלא נולדתי להיות טיס וכנראה שאני לא מספיק טוב בשביל זה,
נכון שתפשתי את הדברים טוב בהתחלה, אבל אתם מכירים את עקומת ההשתפרות שלי(וגם אבא אמר בביקור: אני בטוח שהטיסות שלך יהיו טובות, לפחות הראשונות).
וכך קרה שמטיסה 6 אני הפסקתי להשתפר בצורה משמעותית ואני לא מצליח להתמקצע בצורה הנדרשת, שלא לדבר על המצב הגרוע של מצב רוחי ( לזה נחזור עוד מעט)- לפחות אני יודע שעשיתי את המקס' .
כאילו , להיות טייס אני לא אהיה , אפילו שמבחינת איפוס באוויר והכל חוץ מרמת טיסה אני ממש בסדר ואפילו טוב.
עכשיו בקשר למצב הרוח שלי יש לי שני דברים:
1. החלטתי שהצבא המזדיין הזה לא ישנה אותי ובטח לא את מה שמיוחד בי כל – כך ( החשיבה).
שוב פעם בשל החשיבה ב- Over בקשר להכל ( שבדר"כ עוזרת ואפילו מקלה שלא לדבר על מהנה).
אני ממש מרגיש כאבים, פשוט כואב לי כל פעם, אני מרגיש הכל פי עשר או מאה ונמאס לי מזה.
2. נמאס לי להיכשל, פשוט נמאס לי לעזוב, יותר נמאס לי ללכת, כל פעם לגיבוש אחר ועוד פעם להיכשל בגלל שעוד פעם חשבתי יותר מדי.
זה שוחק אותי ואתם לא יודעים כמה.(אולי בעצם כן), כאילו עדיין אני עושה את המקס' ועדיין אני משקיע הכי הרבה שאפשר( עד גבול ה over motivation ) אבל זה לא עוזר ואני כל פעם נכשל ונמאס לי מזה. אני לא כזה נפל, בכל זאת כל פעם נופל.
אני לא יכול ככה. זה פשוט לא אני.
אני חייב להגיד לכם שמלכתחילה לא ראיתי את עצמי טייס, למרות שמבחינת התכונות- האויראות ותחכום אין לי כל כך בעיה, אני פשוט לא מצליח להשתפר מספיק וכמו שאבא שאל אותי בצרפת על עקומת ההשתפרות ( S ) אז עכשיו אני כבר למעלה וממש מבואס מזה.
זהו עכשיו אתם יודעים איך אני מרגיש בקורס המזוין הזה.
אני פשוט לא מצליח להינות גם בטיסות. אני לא מצליח להינות מהטיסה. אני חושב שגם אם במקרה אני אעבור את הצ'קים, אם אני אשאר, זה רק בשביל הנוחות והאיכות, ולא בשביל הטיסות עצמן
(נגמלתי בדעתי בזמן שיצא לי – לעשות קורס גלישה אוירית, ששם אני אוכל להינות מריחוף ומהנוף ומהרגשות נחמדות במקום לעבוד כמו מטורף באיזה מטוס מצ'וקמק.)
אני יודע שהמטרה אלו לא הפייפרים אלא בסופו של דבר מטוסי הקרב והמסוקים הקרביים אבל זה לא מושך, וזה פשוט לא אני.
מהחודש הצבאי הראשון שלי אני לומד הרבה וכבר למדתי שאני לא אשתנה בגלל הצבא הדפוק הזה ולמדתי שאני יכול להסתדר בכל מצב והשתחררתי סופית מכל החששות אויר שלי ומקצת להרגיש חסר אונים או לא יציב בצורה הכי מיזערית שיש.
בחיים שלי לא חלמתי שאני אצליח לחשוב בראש ישר תוך כדי הטסת מטוסים ומזה אני מרוצה , אבל נמאס לי ליפול פשוט לא תופש יותר.
נהניתי לקרוא את המכתבים שלכם ולהיזכר איזה הורים וחיים מיוחדים וכיפיים יש לי לעומת החיים שלי פה. כל הזמן כמו היום לפני הטיסה , בשביל לשחרר קצת הראש, אני חושב על הצופים, הרבה על שרונה וחושב על הבית ועל איך שחייתי, שבעצם נגמרו שנות הכיף הלא מוגדר והסתלבטנו, ועכשיו התחלנו לחייות ביחד כמו אנשים מבוגרים.
החלטתי שכבר אני רוצה לגמור את הצבא, בא לי לחיות עם שרונה ולהתחיל חיים חדשים. למצוא כיוון ולהתחיל להתפתח כמו שרק אני יודע. אני רוצה להמשיך להזיז הרים ולהקפיץ גבעות כמו שרק אני יכול ולא כמו פה, שאני אפילו לא מזיז את המיטה שלי כדי שתהיה מיושרת למסדר בוקר.
אבל אין מה לעשות. עד שאני אצליח להזיז הרים וגבעות בצבא, אני צריך קודם כל להזיז את הרגליים ומהר בצנחנים במשך כמה שנים טובות, כדי לגמור כבר את שלב הצעירות שלי בצבא ומהר!
אבא אני רוצה שתדבר עם קורח (אתה יודע על מה) כי אני יודע על אנשים מפה שהולכים לגיבוש שלהם. אני מתכוון לא שתדבר איתו אבל שקצת תגשש, כי אני בינתיים הולך ישר לצנחנים( ושם אני אפול עוד יותר מפה).
אלו היו תמצית מחשבותי בקיצור ואלו הדברים שעליהם אני חושב כל היום או יותר נכון כל זמן שאין לי בשביל ללמוד(ארוחות, שירותים, הליכות, וכו') (כולל מדס"ים עצבניים).
אני מקווה שלא כאב לכם יותר מדי לקרוא את המכתב ושלא יכאב לכם עוד יותר כשתעכלו אותו, אבל מתישהו הייתי צריך לשפוך את זה והרבה. כי בסופו של דבר אני הולך עכשיו לטיסה של מחר.

אוהב וחזק מאד
טל