בין האזכרות

איכשהו מדי שנה זה הופך להיות עוד יותר שובר לב. הרגע הזה באפריל שבו כמו בצפירות של יום השואה ויום הזכרון - עוצרים החיים מלכת ואנחנו מתייחדים עם טל. שלושת הימים הנוראים האלה- יום השואה, יום הזכרון ויום מותו של טל. כל שנה מחדש לנוכח האביב המתפרץ מכל עבר נראה לי שעוד מעט יתפוצץ משהו. בניגוד הבלתי אפשרי הזה בין כל כך הרבה חיות וצבע וניחוחות של חיים לבין כאב אינסופי ומוות. איש אחד שעמד שם שאל אותי: איך את יודעת מה להגיד? כשאת מוצאת משהו את רושמת לעצמך שזה מתאים לזה? איך אפשר להסביר למישהו שכל שנה מחדש האצבעות כותבות מעצמן? שהדברים נכתבים. נאמרים. כאילו כח גדול ממני, משהו שבפנים מדבר דרכי. בשיחות הפנימיות שמתקיימות ביני לבינכם וביני לבין טל פתאום עומדות שם חלק מהמילים דם ומבקשות להגיח ולהשמע בציבור. השנה דיבר איתי הילד. זה של האלמנה חשוכת הילדים. זה שנראה כמו הנסיך הקטן. סאן אכזופרי עצמו, טיס כשם שטל היה, נחת נחיתת חירום כמו טל וכנראה סיים את חייו באותו אופן. הילד הפנימי שלו- הנסיך הקטן מוכר כמעט לכל בן תרבות מערבית שחי במאה שלנו. הנסיך הזה הגיח השנה לקראת אפריל ושאל אותי את השאלות שהציג לשועל. ואני נשענתי על השועל שבפנים ועניתי לו. בדרך לבית הקברות ראיתי בעיקר את שדות החיטה הפעם. שדות רחבים חלקם ירוקים עדיין וחלקם הבשילו והצהיבו והצבע שלהם הזכיר במדויק את צבע השער של טל. ושמעתי את אוושת הרוח בבית הקברות עצמו ריגש אותי מאד הבחור החמוד מהטייסת שסיפר, מה שלא ידעתי, שכינויו של טל בטייסת היה הנסיך. ואחר כך ההתכנסות בבית שלכם שהיא מן המשך של השבעה שיושבים מדי שנה לשעות ספורות. משהו שיוצר איזשהו רצף בזמן שהוא חשוב. לי לפחות. רציתי לומר לכם תודה על העצירה החשובה הזאת שאתם מאפשרים לכולנו. על השיח הלא מודע שמתרחש בין הנמצאים. הצפירה הזאת שמושמעת בבית הקברות שמדי שנה נראה יותר ויותר כמו גן ארועים ונדמה לי שעוד רגע טל יגיח מאחורי אחד העצים שזוף ומסנוור ביופיו, מחייך את חיוכו הצידי, לבוש בג"ינס וטי-שארט וקרוקס ויגיד שהכל טעות אחת גדולה. שהוא הלך לאיבוד וחזר. טל שמאלץ אותנו לא לקחת שום דבר כמובן מאליו . לעצור ולחשוב. לעצור ולנשום. לעצור ולהרגיש. ולהתחבר למי שאנחנו. ומי מקיף אותנו. מרים