טל,

בשנה האחרונה המגירה שלך נפתחה ולא נסגרת.

אולי זה הגיל, אולי זה הזמן.

היו תקופות שהמגירה היתה נפתחת בתדירות יותר נמוכה. אבל השנה אתה מגיע הרבה לבקר. לפעמים בבוקר, לפעמים בערב.

לפעמים זה עניין של מקום או של שיר שמסתובב בראש. משהו במהלך היום נעצר ואני מתחיל איתך שיחה דימיונית או פשוט צופה בפלאש בק מהעבר. והשנה יותר מתמיד.

כמו לדוגמא בנסיעה דרומה לאילת, על כביש 12 עוקף עובדה. נוסע ונזכר בטיולים המוגזמים שעשינו ביחד. יוצאים בשישי בחצות דרומה, רק שנינו באוטו, יוצאים ברגל עוד לפני הזריחה, הולכים והולכים והולכים עשרות קילומטרים. לפעמים שיחות שלא נגמרים על החיים, על הצבא ובכלל. לפעמים שותקים ומתרכזים במחשבות ובסלעים כל אחד בתוך עצמו. תמיד עוצרים רק בנק' עם נוף, עושים קפה וממשיכים. ואחרי כמה שעות מסיימים בצד השני ומחפשים טרמפ בחזרה לאוטו.

או לדוגמא זה באמצע יום עבודה כשברדיו מתחיל לנגן Insomania של פיית'לס. זורק אותי בשנייה ללילות הארוכים במועדונים בנמל או במסיבות בים המלח. במשך שעות שנינו מתמסרים למוזיקה ולקצב. אני זוכר אותך רוקד עם ידיים לצדדים, עיניים עצומות וראש למעלה, מסתובב ומסתובב עד שלא ברור אם אתה מסובב את העולם או העולם אותך. מבלים שעות, כל אחד בתורו שומר על השני, נותן לו את המרחב והבטחון להתנתק ולזרום עם המוזיקה. ואולי זה המילים של השיר הזה שביטאו בצורה כל כך ישירה את החוסר שקט והמרגוע שלך- I can't get no sleep

לאחרונה הלכתי עם הדר למסיבת פורים בכפר. ובתוך כל האנרגיה והמוזיקה והשמחה, פתאום קפצת החוצה מהמגירה ואני מצאתי את עצמי עומד קפוא, הרגלים נעוצות כמו בטון ולא זזות. היינו שם שוב באותן מסיבות.

וככה יוצאים מהמגירה שלך דברים נפלאים. לרוב זה קורה פתאום בלי התרעה. זכרונות ורגעים מהקורס והטייסת, מהדירה בתל אביב, מחופשות הסקי ומהכדורסל של שישי.

לפעמים הם קופצים החוצה ופעמים צריך להביט פנימה ולחפש.

במגירה שלך יש הרבה זכרונות והרבה רגעים שחווינו ביחד ועיצבו אותנו.

השנה המגירה שלך פתוחה לרווחה ואתה חסר מאד.