שנים עוברות מאז אותו יום חמישי הנורא והמילים עדיין חסרות. הן מופיעות ברורות וצלולות בשעות מוזרות של הלילה, של חוסר שינה כאשר חושך ושקט מסביב ורק התמונה של טל בצד המיטה מביטה בי בצורה מוחשית.ברגע שנדלק האור ואני רוצה לכתוב את הדברים נעלמות המילים שוב. הקשר שלי עם טל, כמו עם כל ילדיו של אחי, עובר בדרכים אחרות – לא דרך מילים.
מעולם לא היו לי איתו שיחות ארוכות ומעמיקות, אך תמיד הרגשתי שהוא מבין ויודע מה אני
מרגישה אליו והתקשורת בינינו היא בערוצים אחרים – לאו דווקא מילוליים.
בחיוך שלו, משפט קצר אחד או רק במבט עין הרגשתי שהוא קולט.
תמיד הערצתי אותו – ועוד הרבה לפני הכנפיים:
תמיד אזכור את התמונה של התינוק בן השנה – שנתיים, יושב במרפסת בצהלה ואוכל בעצמו
כאשר עם כל ביס שמביא אל פיו מנקה בכפית את סביבת הפה לבל יישאר שום רבב.
התמונה החזקה והמרשימה ביותר היא כמה שנים מאוחר יותר – כאשר דני קיבל התקף מול המחשב.
נילי טל ואני היינו בבית: אני התאבנתי ונכנסתי לשיתוק חסר תועלת לחלוטין, נילי מיהרה לנסות
למצוא את גדי, וטל – הנער – ירד מהקומה השניה, ניגש אל דני בשקט ועשה כל מה שצריך
לעשות, ברוגע ובלי להגיד מילה. וארוע משמעותי אחר – החתונה של דפנה.
התמונה שאני הכי זוכרת מהחתונה היא של טל מוביל את סבתא ציפורה, שכבר לא הייתה אז
במיטבה וכולנו היינו חסרי סבלנות אליה. טל הוביל אותה בחיוך ברוך ובאהבה רבה אל עבר החופה והראה לכולנו איך צריך להתנהג.
הפעם האחרונה שאני דיברתי עם טל הייתה לאחר שירדתי הרבה במשקל. טל החמיא לי על כך.
עד היום, כאשר משקלי שוב עלה, אני מתביישת ומרגישה כאילו אכזבתי אותו.
תקופה קצרה מדי זרח טל בינינו אך הזוהר נשאר, מלווה ומשפיע על חיי אנשים – אנשים רבים
מכפי שאפשר לשער.
המילים שוב בורחות ונשאר רק סימן השאלה הגדול שלא נותן מנוחה.
דיתי 30.09.2010