ד"ר קורח

לדבר על חוויית "טל ברקאי שלי"

הכיצד? ולא הכרתי את טל.

לא צפיתי במתקני מחנה הצופים שקבעו סטנדרט בניה חדש במזרח התיכון,

לא ליבנתי אתו סוגיות פילוסופיות ויומיומיות, עם ידיעה כבר בראשית הדיון, שהמוח החד שלו יעלה טיעון שאני לא חשבתי עליו.

לא חוויתי את עקשנותו,

לא התייגעתי מהירידה לפרטים,

לא הכרתי את הרוך מבעד למסכת הקשיחות הצינית משהו,

לא חזיתי בו מטיס אווירון בצורה מושלמת,

ולצערי, לא הייתי שותף לרגעי האפלה העוטפים לעתים אנשים צעירים בני גילו ועטפו גם אותו.

אבל, טל חיבר אותי לגדי,

פעמיים.

לראשונה, כמתמחה צעיר בחדר לידה, המגיע לעבודה מפלנטה, שרק לגדי יש מושג מהי.

לעבוד בחדר לידה זה כמו לשרת על הגדר לאורך הקו הסגול בשנות השבעים והשמונים,

וסליחה מהצעירים שלא זוכרים, ומהכחולים הטהורים, שלא מבינים.

מתח מתמיד,

שמירה על עירנות,

ומדי פעם הקפצה,

לרוב סרק,

אך לעתים חדירה אמיתית של הגדר,

והכל צריך לתקתק

עכשיו,

לא בעוד דקה,

אז באווירה הזו התחברנו והבנו זה את זה די מהרגע הראשון.

מי אמר שקלאסיקה אירופאית לא מתחברת לג'אז תימני?

וכל אחד קלט איפה השפיצים של האחר, כדי לא להידקר יותר מדי

ונוצקה רעות.

לא כזו של כובעי גרב, אבק דרכים ושירי לאום ומולדת, אלא של בני אנוש באשר הם.

ואז הגיע טל

שהתגייס וחיבר בינינו יותר,

גדי ואני אנשי משפחת חיל האוויר, ליווינו כל דקה בהתפתחות האווירית של הנער, כולל סיפור הכיפוף של צאצאי עזר ויצמן, לרצונותיו של הינוקא.

הצטרפתי לתחושת הגאווה של האב והרגשתי שותף, למרות שאת טל לא פגשתי.

ואז נפרדו דרכינו

אני הלכתי למחוזות הסרטן וגדי נשאר במחוזות ירחי לידה והגנטיקה

ואז טל הלך.

ונפלו השמיים (השמיים האלה של טל)

על גדי ונילי

ועל דני דפנה ורון

ונזכרתי בשורות מקוטעות מספרו של תומס וולף "הנער האבוד":

"ואינך מרגיש דבר מלבד היעדר, היעדר, ושממה, ובדידות, והעצב של השמיים הגבוהים הרותחים… השמיים האדירים האלה כבדי הצער, השמיים הכי כבדים ונוראים"

וטל חיבר בינינו שוב, והרעות נחשלה שנית, ויצרה אדוות וגלים של טוב,

כמו החיבוק שקיבלתי מנילי שלשום.