שום דבר לא הכין אותי לפריחת הדובדבן. הכרתי את המושג. ראיתי תמונות. שמעתי לעיתים מישהו מדבר על התופעה. אבל שום דבר לא הכין אותי לחויה המטלטלת של מנה מרוכזת כל כך של יופי ועצמה והתרגשות ועצב. לקראת סוף מרץ נסעתי ליפן לראשונה בחיי. מסתבר שגם בגילי אפשר עדיין להתאהב. אני התאהבתי בעצים. אלפי עצים צלמתי בימים אחדים. אי אפשר להכיל את היופי ואי אפשר להתנתק ממנו.
חמישה ימים בלבד נמשכת פריחת הדובדבן. חמישה ימים ממצב של ניצן למטר של עלים ורדרדים-לבנבנים שנושרים מן העצים ברוח ומכסים משטחים רחבים וצפים על פני המים.
רציתי לקחת את העצים הביתה. רציתי להשאר ביפן.
צלמתי עצים מקרוב. צלמתי עצים מרחוק. צלמתי אשכולות, ענפים, פרחים
צילמתי רגעים. צלמתי מחזור חיים.
במיוחד כבש את ליבי סוג מסויים של עצי דובדבן שהיפנים מכנים אותו הדובדבן המתייפח שדומה מאד לערבה הבוכיה שלנו.
תוך ימים מועטים גיליתי עולם חדש ואבדתי אותו.
אין הפרדה דיכאוטומית בין עולם החיים לעולם המתים ביפן.
הפרידה היא פרידה זמנית ורוחו של המת ממשיכה לבקר את המשפחה ולחיות איתה.
בכל בית כמעט יש מקדש קטן ובו כדים שבהם נמצא האפר של אהובי המשפחה שנפטרו. המת ממשיך להגן על המשפחה ולסייע לה. הדיאלוג בין החיים והמתים הוא יומיומי וטריוויאלי.
לא מפתיע שאחוז ההתאבדויות ביפן הוא גבוה מאד. הסקרים מדברים על 100 התאבדויות ביום. כל 15 דקות מתאבד אדם ביפן. 70 אחוז מהמתאבדים הם גברים.
להפתעתי למדתי לדעת שעצי הדובדבן אינם נותנים פרי. הם זכרים שכל שנה מחדש פורחים ומיצרים גל גדול של יופי. לבלוב ויופי ותחושה של התחדשות והתקדשות ואושר ומשמעות.
ואחרי חמישה ימים באפן פתאומי כשם שהופיעו הם נעלמים עד שישובו לפרוח בשנה שאחרי.
כל מי שהכיר את טל לא יופתע לדעת שפרח הדובדבן גרם לי לחשוב עליו. יופי כנעט לא אנושי. מושלם מדי. שלמות עד כלות.
לפני שנסעתי ליפן נאבקתי עם עולמו המיוסר של פסואה כפי שמתואר בספר אי הנחת עליו אני ממליצה בחום. משפטים רבים שנכתבו שם אפשר היה לדמיין שטל כתב אותם.
בחרתי אחד:
״קמתי מן המיטה מיד תחת המחנק של מועקה בלתי מובנת. שום חלום לא גרם לה; שום מציאות לא היתה יכולה להוליד אותה. זו היתה מועקה מוחלטת ולשמה, אך מבוססת על דבר-מה. בעומק האפל של נשמתי, כוחות בלתי נראים, בלתי מוכרים, ערכו קרב שהווייתי היתה בו שדה הקרב, וכולי רעדתי מן הטלטלה העלומה. בחילה פיזית מן החיים כולם נולדה עם התעוררותי. אימה מכך שעלי לחיות קמה אתי מן המיטה״
פסואה מת כשהיה רק בן 47. בשום מקום לא הצלחתי למצוא מידע על נסיבות מותו.
״תמיד אהיה מי שמחכה שיפתחו לו דלת למרגלות קיר שאין בו דלת" הוא כותב באותו אוסף של מחשבות. ואז מסביר ואומר: ״המוות הוא שחרור מכיוון שלמות משמעו לא להיזקק לאחר"
טל הלך מאיתנו בתחילת אפריל. בתקופה שבה הדובדבן פורח והיופי מציף את העולם בגל ענק. בחודש ניסן שבו אפילו אצלנו יש כאלה שעדיין שומרים על המצווה ויוצאים לפרדסים ולמטעים לברך על פריחת האילנות.
יש המתייחסים לחודש ניסן כאל תחילת השנה. בתלמוד יש התייחסות לחודש ניסן כאל החודש בו נברא העולם.
בתוך ימי הפריחה של עצמו, ובטרם נתן פרי, בחר טל ללכת מאתנו.
פריחת הדובדבן. ונשאר רק הגעגוע