כשטל עזב את הצבא
הוא חזר לגור בבית למשך תקופה,
כדי לחסוך שכר דירה ולחפש דירה לקניה.
יום אחד הוא פנה אלי ואמר:
יש לי בקשה,
אני יודע שעד שאני חוזר הביתה
את ערה, כי אני מבחין שהאור דולק.
לו לא הייתי גר בבית לא היית יודעת לאן ומתי אני הולך או חוזר
את עושה את זה למען עצמך וזה מעיק עלי.
לאחרונה הסצינה הזו שבה אלי כאילו קרתה אתמול,
כי שמתי לב שבתקופה האחרונה טל בא לבקר,
ורוב הזמן אני פחות דואגת כי אני לא יודעת לאן ומתי הוא חוזר,
ובעיקר אני לא מעיקה עליו…
להיפך,
אני מזמינה אותו,
ומתכוננת כמו שמתכוננים לביקור של הילדים והנכדים.
אני אולי לא מכינה מטעמים אבל אני אוספת מחשבות וסוג של כורכת אותן.
אנחנו לא ממש משוחחים, אבל כן ובעיקר – אני מקשיבה לו.
ולעיתים קרובות אני לא עונה, כי דבריו נכונים וישרים ובעיקר מאד מדויקים.
וזה מביא אותי לחוויה,
שאני רוצה לחלוק אתכם,
כי טוב לי שאתם באים כך כל שנה
ועוטפים אותנו במשהו שאין לו שם אבל טוב לנשמה.
המחשבות והחוויות שנאספות אצלי לכריכה השנה,
כמה טל ואני דומים כמעט….. בכל
לחשוב נכון וישר ומאד מדויק,
לבצע את המשימה עם ראייה של קשיים אבל לא כתירוץ לתלונה או ויתור,
להרגיש שאם אנחנו לא שם שום דבר לא יקרה.
קשיחות שעשיית הטוב מרככת אותה –
אצל שנינו……..