רון ביום השנה

דמדומי בוקר,

טל על לחיי, על פניי, 

בגופי.

ועוטף ועוטף, ברכות 

ולא 

חַדֵל.

נמהל בדמעותיי, נבלע

בשתיקתי.

זעקתי כל כך רפה… ופי 

פעור נִמְלַא מהר בטל –

בך

אין זעקה, הכל דממת 

בקרים.

איזו תשישות כבר 

בבוקרו של יום,

כל כך ספוג בך – בְטל.

הכל כל-כך רטוב, הכל 

כל-כך צמא.

ופתאום כבר

שמש ועוד

פעם שמש ועוד פעם 

שמש –

יָבַש הטל מפניי – 

ונותרתי ריק